חובות

האם גופים  או אנשים שבן זוגי חייב להם כספים יוכלו לפנות אליי ולדרוש ממני לפרוע את חובו אך ורק בשל כך שאנו נשואים?

 

באופן עקרוני קיימת  אחריות משותפת של שני בני הזוג לחובות שנוצרו ע"י אחד מבני הזוג. בין אם מדובר בחוב אישי ובין אם מדובר בחוב עסקי ובלבד שנעשה במהלך החיים המשותפים. עם זאת כאשר מדובר בחובות אישיים מובהקים שיצא בן זוג אחד לא תקום אחריות לבן הזוג האחר. במאמר זה נסקור בקצרה את הסוגיות הבאות; מתי יחוב בן זוג בחובותיו של בן זוגו? האם יכול צד שלישי לגבות חוב של בן זוג אחד מבן זוג אחר? ואם כן ממתי יוכל צד שלישי להתחיל לגבות את החוב? מתי ייוחס החוב אך ורק לבן הזוג שיצר את החיוב?
  • אם אתם זוג שנישא לפני 1974

 

אם אתם זוג שנישא לפני 1974 אזי חל עליכם המשטר הרכושי המכונה בפסיקה "חזקת השיתוף" שמשמעותו "שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם" (רע"א 8791/00). המשטר של "חזקת השיתוף" חל כאשר שני בני הזוג חיים אורח חיים תקין וכל אחד מהם מתאמץ לטובת התא המשפחתי המשותף בדרכו. המשמעות היא שכל הנכסים הנצברים על ידם במהלך הנישואין יהוו נכסים משותפים של שני בני הזוג, אלא אם כן יטען אחד מבני הזוג כי יש להוציא נכסים ספציפיים מן השיתוף. על בן הזוג הטוען שנכסים ספציפיים אינם משותפים מוטל נטל הוכחה כבד. באותו אופן שחל שיתוף בזכויות כך יחול שיתוף בחובות.

 

"השיתוף בחובות משלים  את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור (דברי הנשיא אהרון ברק  רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ [פורסם בנבו] (13.12.06) ". כפי שבני הזוג שותפים בזכויות כך הם שותפים לחובות.  כפי שחזקת השיתוף מוצדקת ויוצרת שוויון בזכויות בין בני הזוג, כך גם חזקת השיתוף בחובות מטרתה להבטיח חלוקה שווה והוגנת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים בין בני הזוג.

 

החזקה בדבר השיתוף בחובות ניתנת לסתירה. בדיוק כפי שניתן לסתור את חזקת השיתוף. כך, יכולים בני זוג לקבוע ביניהם הסדר של הפרדה רכושית מלאה. במקרה כזה כל אחד מבני הזוג אחראי לזכויותיו וחובותיו באופן עצמאי לחלוטין. כך למשל אם בין בני הזוג קיים הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק-דין בו נקבעה הפרדה רכושית מלאה הרי שנסתרה הלכת השיתוף [55832/04]

 

חובות שלגביהם לא יווצר שיתוף מכוח חזקת השיתוף[תמ"ש 23591-04-10]

בפסיקה נקבע כי חובות בעלי אופי אישי מובהק יוחרגו מן השיתוף. כך למשל חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; חובות שנוצרו מהחזקת מאהב או מאהבת; חוב שנוצר כתוצאה מ"מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג. הימורים (ראה למשל פסק דינה של כב' השופטת מקייס בתמ"ש(כ"ס) 1940/01 פלונית נ' אלמוני  (9.5.02)(פורסם במאגר "נבו")).

 

חזקת השיתוף מחילה שיתוף קנייני מידי. כל נכס משותף שייך מבחינת המשפט אוטומטית לשני הצדדים, ולא משנה ע"י מי נרכש ובלבד ונרכש במהלך חיי הנישואים.

 

האם חזקת השיתוף המסדירה את היחסים הרכושיים בין שני בני הזוג ומטילה עליהם חובות וזכויות חלה גם כלפי צדדים שלישיים? האם כל חיוב שבן זוג אחד יוצר כלפי צדדים מחייב גם את בו זוגו האחר?

 

לשם כך צריך להבחין במישור הזכויות והחובות הקיים בין שני בני הזוג- חזקת השיתוף, למישור הזכויות והחובות החל בין אנשים "רגילים" שאינם בני זוג- עליהם יחולו כללי המשפט הפרטי. על בית המשפט לאזן בין זכותו של בן זוג ליציבות כלכלית ולקיום תא משפחתי יציב לבין זכויותיהם הקנייניות של צדדים שלישיים, שלטובתם נזקף החוב.

 

ההלכה הנוהגת היא כי יש להבחין בין חובות שנוצרו לטובת רכישת נכסים משפחתיים לבין חובות שנוצרו כתוצאה מניהול עסק. בשני המקרים יחול החיוב על שני בני הזוג ואומנם התגבשותו של החיוב שונה ממקרה למקרה. הפסיקה מגנה על בית המגורים וקובעת כי כאשר בן זוג נכנס לחובות בשל עסקיו לא יוכלו נושיו של בן הזוג לרדת לחלקו בדירת המגורים של בן  הזוג שלא יצר את החיוב.

 

נבחנים מספר קריטריונים: א. האם חלה חזקת השיתוף. ב. אלו נכסים נכללים בשיתוף. ג. האם מדובר בחוב עסקי או משפחתי. ד. האם מימוש החוב יפגע בחלקו של בן הזוג שלא יצר את החיוב בדירת המגורים. ה. האם זכותו של בן הזוג בדירת המגורים היא מכח רישום או מכוח חזקת השיתוף? ו. האם בן הזוג ידע על החוב וידע כי חלקו בדירת המגורים יהיה בסכנה באם ימומש החוב.

 

קיימים למעשה שלושה מצבים:

  1. המצב הראשון; מדובר ב"חוב משפחתי"

 

חובות שנוצרו ע"י בן זוג אחד לטובת צד שלישי כאשר מקור החוב הוא הלוואה שניטלה לצרכי המשפחה יחייבו גם בן הזוג השני מייד עם היווצרותו של החוב אם התקיימו התנאים להתקיימותה של חזקת השיתוף.

 

כאשר חיי הנישואין תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, הוצאה משותפת.

 

חזקת השיתוף מתחילה לחול מיד עם הנישואים לגבי נכסים הנחשבים לנכסים משפחתיים מובהקים כגון דירת המגורים. כך למשל אם דירת המגורים של המשפחה נרכשה במהלך חיי הנישואים ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד, הרי שלאישה זכות לבעלות במחצית מן הדירה (זכות זו מכונה בשפה המשפטית "זכות קניין שביושר"). השיתוף המידי בזכויות בדירת המגורים יצמיח באופן אוטומטי גם שיתוף מידי בכל החובות שנוצרו לגביה ותטיל אחריות משותפת על שני הצדדים. לכן, הלוואה שניטלה ע"י אחד מבני הזוג והרשומה על שמו בלבד לטובת דירת מגורים תחייב את שני הזוג. כלומר גם את בן הזוג שאינו רשום כבעלים.

 

  1. המצב השני; מדובר בחוב "עסקי".

 

כאן יש להבחין בין שני מצבים:

  1. מימוש ה"חוב העסקי" ע"י הנושים לא יפגע בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים- למצב זה מתייחס פס"ד נניקשווילי [ע"א 5598/94].

  2. מימוש ה"חוב העסקי" יפגע בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים.

גם כאן יש להבחין בין שני מצבים:

  1. כאשר דירת המגורים רשומה על שם שני הצדדים- למצב זה מתייחס פס"ד אדגר נגד ארליך [הפ (ת"א) 10778/99]

  2. כאשר דירת המגורים רשומה על שם בן הזוג שיצר את החיוב כלפי צד שלישי וזכותו של בן הזוג השני בדירת המגורים נובעת כתוצאה מהחלת חזקת השיתוף [פס"ד שלם].

 

כעת, נדון בכל אחד מן המצבים:

  1. מימוש ה"חוב העסקי" ע"י הנושים לא יפגע בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים- למצב זה מתייחס פס"ד נניקשווילי [ע"א 5598/94].

 

חובות שנוצרו ע"י בן זוג אחד לטובת צד שלישי כאשר מקור החוב הוא עסקי יחייבו גם בן הזוג השני מייד אם מימוש החיוב אינו פוגע בזכויותיו בדירת המגורים.

 

לצורך המחשה של המצב השני נביא דוגמא מן הפסיקה. בפס"ד נניקשווילי עתרה אישה לפסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית מזכויות אולם האירועים אותו ניהל בעלה ושהיה רשום על שמו בלבד מכוח חזקת השיתוף. עתירתה באה בעקבות הליכי הוצאה לפועל למכירת אולם האירועים בהם נקטו נושי הבעל (בני משפחתו השותפים באולם האירועים) בעקבות חוב עסקי.

 

בית המשפט קובע כי האישה חבה בחובות העסקיים אותם יצר בעלה מכוח חזקת השיתוף. מאחר ועל שם האישה לא היו רשומות שום זכויות ברשם המקרקעין לא יכלו הנושים לדעת מלכתחילה על זכויותיה בנכס. האישה ידעה כל העת על קיום החוב ופעלה עם בעלה על מנת לסלקו. בית המשפט הסתמך על קביעת בית משפט קמא לפיה עתירתה של האישה הוגשה רק לאחר כשלוש שנים מאז ניתן פסק דין לטובת הנושים על מנת לסכל את הליך הגביה של הנושים ולמנוע מהם את מימוש הנכס.

 

בפסק הדין נניקשווילי בית המשפט קובע שיתוף מידי בחובות בין בני הזוג מכוח חזקת השיתוף כאשר הנכס העומד למימוש בשל היווצרות החוב הוא נכס עסקי.

  1. מימוש ה"חוב העסקי" יפגע בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים.

  1. כאשר דירת המגורים רשומה על שם שני הצדדים- למצב זה מתייחס פס"ד אדגר נגד ארליך [הפ (ת"א) 10778/99]

 

פסק הדין אדגר נ' ארליך:

כאשר דירת המגורים רשומה על שם שני הצדדים ובן זוג החייב יצר חוב "עיסקי" נושי בן הזוג החייב לא יוכלו להיפרע מחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים.

 

נקבע כי אין הצדקה להרחיב את הלכת השיתוף בחובות מעבר לנכסים מסחריים כפי שנקבע בפס"ד נניקשווילי או למקרים שבהם האישה לא הייתה מעורבת בעסקים ולא ניתנה לה האפשרות להגן על דירת המגורים. עוד נקבע כי פגיעה בדירת המגורים של המשפחה עלולה לפגוע בתא המשפחתי ובילדי בני הזוג.

 

לנושה עומדת האופציה לבקש עם תחילת ביצוע העסקה שעבוד על הדירה או ערבות של שני בני הזוג. בדרך זו נשמרת בידי האישה האפשרות להגן על דירת המגורים ושמורה לה הזכות לסרב לסכן את הנכס הבסיסי של המשפחה.

  1. כאשר דירת המגורים רשומה על שם בן הזוג שיצר את החיוב כלפי צד שלישי וזכותו של בן הזוג השני בדירת המגורים נובעת כתוצאה מהחלת חזקת השיתוף [פס"ד שלם].

 

    פסק הדין שלם:

כאשר דירת המגורים רשומה רק על שם בן זוג החייב חוב "עיסקי" ומימוש החוב ע"י הנושים יביא לפגיעה בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים אזי הנושים יוכלו להיפרע מחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים אך ורק בקרות "אירוע קריטי" כגון: גירושין, מוות, פשיטת רגל, ובאם קיימת להם זכות על פי חוק.

 

לצורך המחשה של המצב השני נביא דוגמא מן הפסיקה. בפסק הדין שלם נ' טווינקו נדון  מקרה של בעל שנטל הלוואה לצורך עסקיו. נושיו של הבעל פתחו בהליכי הוצאה לפועל שבמסגרתם הוטל עיקול על דירת המגורים של בני הזוג  שהייתה רשומה על שם הבעל  בלבד. על אך היעדר הרישום של הדירה על שם האישה הרי שהיא זכאית למחצית מן הזכויות בשל התקיימותה של חזקת השיתוף. נשאלה השאלה האם הנושים יכולים להטיל עיקול גם על מחצית הדירה השייכת לאישה? האם האישה היא שותפה ישירה לחובות בעלה כלפי הנושים?

 

במקרה זה מקור החיוב היה עסקי. ההלוואה לא ניטלה לצרכי רכישת דירת מגורים שתשמש לבן הזוג. יש להבחין בין הלוואות שנלקחו לצרכי עסקים לבין הלוואות שניטלו לצרכי רכישת נכסים משפחתיים. לא ייתכן שחובות שנוצרו ע"י הבעל במסגרת פרטית עסקית יחייבו גם את האישה ויסכנו את חלקה בדירת המגורים.

 

אומנם חובות עסקיים אף הם חובות משותפים. עם זאת קובע בית המשפט כי השיתוף בחובות אלה יחול אך ורק עם גיבושו של "אירוע קריטי" כגון: פשיטת רגל, גירושין, מוות או משבר כלכלי. הרשימה היא פתוחה וכל מקרה ייבחן לגופו. כך למשל אם בני הזוג יתגרשו יחולק ביניהם הרכוש שווה בשווה לאחר ניכוי החובות שנוצרו. כל עוד בני הזוג נשואים לא יפגע בן זוג כתוצאה מחובותיו של בן הזוג האחר.

 

כלומר, עד לגיבושו של אותו "מועד קריטי" רק בן הזוג שיצר את אותו חיוב עסקי חב בו כלפי צדדים שלישיים.

 

כך, כל אחד במהלך חיי הנישואים יכול ליצור התחייבויות משל עצמו באופן חופשי. ללא הסכמת בן זוגו. כאשר בני זוג נישאים הם אומנם מקיימים חיי שיתוף, אך עדיין מדובר בשני אנשים נפרדים. במהלך חיי הנישואים כל אחד מבני הזוג חופשי לערוך עסקאות מול צדדים שלישיים כאוות נפשו מבלי שבן הזוג השני יחויב בהם. רק עם פירוק התא המשפחתי יאוזן רכוש הצדדים אל מול חובותיהם המשותפים.

 

כלל זה מחד, יוצר ביטחון כלכלי אצל בני הזוג ומגן על הנכסים המשפחתיים המובהקים ובראשם דירת המגורים. מנגד, הכלל אינו יוצר הכבדה משמעותית על חיי המסחר. אך יש לזכור כי כלל זה חושף את בן הזוג שלא היה צד לחוב לפגיעה ברכושו בגיבושו של אותו "מועד קריטי".

  • מהו אותו "מועד קריטי"? האם חוב עצום לנושים אינו מהווה "מועד קריטי"?

 

בפסק הדין שלם הובאו מספר דוגמאות של "מועדים קריטיים":

  1. מועד קריטי במישור היחסים בין בני הזוג– כגון מות אחד הצדדים או המועד בו קיימת סכנה גירושים לנוכח משבר חמור בין בני הזוג.

  1. מועד קריטי הנובע ממקור חיצוני "טראומה כלכלית"- כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל.

 

בפסק הדין שלם, חיובו של הבעל הגיע ל-900,000 ₪ ועדיין, בית המשפט קבע כי מאחר ובני הזוג חיים בהרמוניה לא התגבש אותו "אירוע קריטי".

  1. מועד קריטי על פי שיקול דעתו של בית המשפט – וכך קובע בית המשפט בפס"ד שלם: "על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין…".

 

בפס"ד אתי הראל [55832/04] נקבע כי לא בכל מקרה של פשיטת רגל תגובש החבות. כך למשל אם הנושה פנה לבן הזוג של החייב רק לאחר שנוכח לדעת כי לא יוכל להיפרע מבן הזוג שנפטר בינתיים, הרי שבכך ניצל הנושה הליכי משפט לרעה ואינו זכאי להיפרע מבן הזוג של החייב.

  • אז מה קורה אחרי שהתגבש "אירוע קריטי"?

 

מופעלים כללי המשפט הפרטי. כלומר, חל ההסדר הכללי החל בחוק במישור היחסים שבין הנושה לבן הזוג של החייב. מעמדו של בן הזוג של החייב הוא זהה למעמד של מי שיצר עם החייב הסכם לשיתוף. השיתוף, שהתגבש מכוחו של ההסכם בין בני הזוג, משתנה על פי טיבה של הזכות או החובה עליה התגבש השיתוף.

  • מהי המשמעות?

 

במישור היחסים בין בני הזוג קיים הסכם לפיו שני בני הזוג אחראים לתשלום החוב. הסכם זה יהיה תקף כלפי צד שלישי, אם הצד השלישי נתן הסכמתו לכך. כך, הגשת תביעה על ידי הצד השלישי (הנושה) כנגד בן הזוג השני יכולה להיחשב במקרים מסוימים כהסכמה. במידה והנושה נתן את הסכמתו, הרי שקיימת יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהתקיים שיתוף בחוב שנוצר בין שני בני הזוג ייוחס לכל אחד מהם מחצית מן החוב.

 

כאשר הנושה אינו מסכים לכך שבן הזוג ישתתף בחוב. תעמוד לנושה זכות תביעה כנגד החייב בלבד והוא לא יהיה רשאי לפנות לבן הזוג האחר בתביעה למימוש החוב. עם זאת, בין בני הזוג קיים חיוב חוזי בינם לבין עצמם כי כל אחד מהם אחראי למחצית מן החוב.

 

לסיכום, נושה יוכל לגבות את החוב גם  מבן הזוג שלא יצר את החיוב חזקת השיתוף בין בני זוג

אך ורק בהתקיים תנאים מסוימים. בית המשפט יבחן תחילה האם חלה חזקת השיתוף על בני

הזוג, אחר כך יבחן האם  חזקת השיתוף נסתרה? האם מדובר בחוב אישי? אם אכן מדובר בחוב

משותף יבחן בית במשפט מהו מקורו חוב עסקי או חוב משפחתי. ואם מימוש החוב יביא לפגיעה

בחלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים.

  • אם אתם זוג שנישא אחרי 1974

 

במקרה כזה יחול עליכם ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון. חוק יחסי ממון הנו הכלי מרכזי להסדרת היחסים הכלכליים בין בני זוג בישראל על פי החוק. חוק יחסי ממון נחקק כזכור בשנת 1973 וחל על זוגות שנישאו החל מיום 1.1.1974. החוק חל אך ורק על בני זוג נשואים ואינו חל על בני זוג שהם ידועים בציבור- עליהם חלה חזקת השיתוף. הוראות החוק יחולו ככל שהצדדים לא ערכו הסכם ממון ביניהם הרי שיוחלו הוראות החוק.

 

השיתוף בנכסים יעשה לפי שיטת השיתוף הדחוי שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין כאשר עם פקיעת  הנישואין הרכוש ככלל יתחלק בין בני הזוג.

 

היקף הנכסים הכלולים בחוק יחסי ממון נחלק לשניים; נכסי המאמץ המשותף והנכסים החיצוניים. סעיף 5(א) לחוק קובע כי ככלל זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג כולל זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות קופות תגמולים וחסכונות (סעיף 5(ג) לחוק)  – אלו הם נכסי המאמץ המשותף, נכסים שהושגו תוך כדי עבודה בבית ומחוץ לו. לעומת זאת, החוק מוציא מן הכלל נכסים שהיו לבני הזוג טרם הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; גמלה; ונכסים שהוסכם בכתב כי לא יאוזנו- נכסים אלו להסכם זה נדרש אישורו של בית המשפט. נכסים אלו מכונים הנכסים החיצוניים. נכסים אלו לא הושגו כביכול במאמץ משותף ולכן המחוקק מוציאם ממסת נכסי האיזון.

 

כשמחשבים את ערך הנכסים לשם האיזון קודם מנכים את חובותיהם של בני הזוג למעט חובות הבאים מנכסים שאינם נכנסים לסדרי האיזון. תשלום ההפרש ייעשה בנכסים בעין בכסף או בשווה כסף.

 

האיזון ייעשה תוך כדי קביעת שווים של כלל נכסי בני הזוג. אם הצדדים אינם מסכימים על אופי האיזון בית המשפט הוא זה שיקבע בעניין ויתחשב בכל הנסיבות הקשורות במצב הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים.

 

בתיקון 4 לחוק ניתק המחוקק את התלות בין מתן הגט לגירושים הכלכליים. במסגרת התיקון הוסף סעיף 5א שבו נקבע כי ניתן להקדים את המועד לאיזון המשאבים אף טרם פקיעת הנישואין אם חלפה שנה מיום שהחל הליך להתרת נישואין; תביעה לחלוקת רכוש; קרע שבעקבותיו בני הזוג חיים בנפרד 9 חודשים. בכך איפשר "גירושים כלכליים" עוד בטרם מתן הגט ועזר להפחית את תופעת סרבני הגט.

 

סעיף 9 לחוק קובע כי הרישום עצמו  אין בו בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש להוציא את הנכס ממסת הנכסים שאת שוויה יש לאזן.

 

כיצד שיטת השיתוף הדחוי הקבועה בחוק יחסי ממון  משפיעה על גביית חוב מבן זוג של מי שיצר את החיוב?

 

האם נושי הבעל יכולים לרדת לנכסי האישה הרשומים על שמה בלבד ובהם דירת המגורים בגין חוב עסקי שנוצר על ידו [הפ 2599-01-10] כל עוד הם נשואים?

 

לפי שיטת החיוב הדחוי במועד פקיעת הנישואין כמו למשל בגירושין (ראו לעיל בעניין פקיעת הנישואין) יחול הסדר איזון המשאבים. עד למועד פקיעת הנישואין אחראי כל אחד מבני הזוג לחובותיו שלו.  לא ניתן לאזן את רכושם של בני הזוג כל עוד הם נשואים. כאשר יפקעו הנישואין יחולו במישור היחסים שבין בני הזוג לנושים הוראות הדין הכללי אותן קבע המחוקק במסגרת דיני חדלות הפירעון, הדנים בהברחת נכסים, הענקה והעדפת נושים בפשיטת רגל ובפירוק חברה. במקרה זה לא ניתן כנגד הבעל צו כינוס או צו פשיטת רגל ועל כן לא הייתה גם תחולה לדיני חדלות הפירעון.

 

במקרים בהם מוכח בפני בית המשפט כי טענת השיתוף הדחוי מהווה ניסיון  ל"הברחת רכוש" יטה בית המשפט להתערב. במקרים בהם חלה הפרדה רכושית מלאה (למעט ניהול החיים היומיומיות מ"קופה משותפת") בין בני זוג עולה חשש שמא הייתה כוונה להברחת רכוש [2421/04] ?

 

לפיכך בית המשפט יבחן בית המשפט את מקורות המימון של הנכסים, האם מדובר במקורות משותפים או עצמאיים?

 

כאשר לא הוכח כי הרישום במרשם המקרקעין אינו משקף את הרצון האמתי של הצדדים, הרי שאין לסטות ממנו. במקרה זה נפסק כי אכן הרישום משקף את המצב הכלכלי האמתי בפועל, כלומר שמקורות המימון של דירת המגורים הגיעו ממימון מלא של האישה ולא ממאמץ משותף. דירת המגורים הייתה רשומה כל העת על שמה של האישה. לפיכך, אין חשש כי הרישום על שם האישה נועד על מנת להתחמק מנושים ולהבריח נכסים.  

 

לסיכום, על פי חוק יחסי ממון חלה שיטת השיתוף הדחוי. כלומר כל עוד בני הזוג נשואים כל אחד מהם אחראי באופן עצמאי לחובותיו. בית המשפט יבחן האם טענת השיתוף הדחוי מהווה אצטלה להתחמקות מנושים. בהגיע מועד פקיעת הנישואין על פי הוראות חוק יחסי ממון יחולו הוראות המשפט הפרטי.